ע”ב השמות מהם ומה פירושם

בראשית דברי הנני רוצה להודות למורי ורבי הקבל הברק נגבי ולמאמרו המלומד והפוקח עיניים (אחד מיני רבים) על ע”ב השמות.

פתח דבר.
מזה זמן שאני עוסק בעיצוב וייצור תכשיטים קבליים, הכוללים קמעות, תליונים וטבעות . נכנסתי לעולם מרתק זה לאחר שעמדתי על כוחן האנרגטי המדהים של האותיות בדרך המעשית ביותר שניתן להעלותה על הדעת (על ידי בדיקת האנרגיות במכשיר ביו רזוננס ממוחשב). עם הזמן שמתי לב לשימוש המרובה שנעשה בציבור באותם ע”ב השמות ודרך פירושם. מאחר ולמדתי קבלה והנני ממשיך ללמוד בעצמי ואצל מורי ורבי הקבל הברק נגבי (מפענח ספר היצירה ומומחה באותיות לשון הקודש). התחלתי להבין את משמעותם, האמיתי וההגיוני של השמות, ונחרדתי מהפירוש והשימוש המקובל על ידי רוב הציבור כיום אשר נזקו רב מתועלתו. לכן כתבתי מאמר זה אשר יביא על קצה המזלג את התובנה –שלי כמובן- מהם באמת ע”ב השמות לבל יכשל הציבור ויפגע בעצמו על ידי שימוש לא נכון בהם.

אותיות- השער לשמות וגורלות.

הקבלה היא ים אין סופי של חכמה. היא עוסקת בפענוח סוד וסדר בריאת היקום והאדם והבנת שלבי ההתפתחות הרוחנית עד לרמה העליונה.
יש המפרשים את הקבלה גם ככלי מעשי להשגת מטרותיו של האדם והבנת מהותו ותפקידו עלי אדמות.
עם הזמן נוצרו הרבה תורות המסתמכות על הקבלה שחלקן נכונות, חלקן מפוקפקות וחלקן אין להן ולא כלום עם הקבלה. מאחר והקבלה היהודית היא גם המיסטיקה של הנוצרים, חדרו עם הזמן דעות ותורות שמקורן בגויים לכן יש לפקוח עין על כל תורה ודעה המוצגת לנו תחת קורת הגג הקבלית ולבדוק מה מקורה האמיתי ומאיזה מעין נובע הידע המוצע לנו.
הפרק שהוא, אולי, החשוב ביותר בקבלה, הוא האותיות והשמות והקשרם לגורל האדם. לפי הקבלה האותיות וספירות בראו את העולם הגשמי ועשרים ושתים אותיות בראו את נפש האדם. הכוונה היא שהאותיות הנן כלי הבריאה העיקרי והראשוני שברא את היקום על כל החיים בו. כמו כן זה (האותיות) הכלי שנתן הקב”ה לאדם לקרוא לכל החי והילוד בשם אשר יהיה כתוב מלפני אדני ויעצב וינתב את האדם מיום הולדתו ועד הסתלקותו מן העולם. כפי שנאמר “וכל אשר יקרא-לו האדם נפש חיה הוא שמו.” בראשית ב’ יט. בספר היצירה נאמר במפורש “עשרים ושתים אותיות חקקן, חצבן, שקלן והמירן, צרפן וצר בהם נפש כל, כל היצור ונפש כל העתיד לצור” ספר היצירה פ”ב מ”ב. מכאן בולטת החשיבות הגדולה שיש לשמו של האדם בכלל ולאותיות המרכיבות את השם בפרט.
כל זה מבליט ומדגיש את החשיבות הרבה שיש במושג ע”ב שמות ואת הזהירות שיש לנקוט בשימוש באותיות בכלל ובע”ב השמות בפרט.
העולם, כאמור, נברא על ידי האותיות שהנן אנרגיה טהורה אשר יצרה את המפץ הגדול שהביא להיווצרות העולמות תחילה והאדם, נזר הבריאה, בסופו של דבר. הבריאה עוד לא נסתיימה אלא רק השלימה את בנית העולם הגשמי ועכשיו יש להשלים את בנית העולם הרוחני. לאחר שנברא האדם הוא קיבל לידיו את האותיות ואת האש – בבחינת “עושה מלאכיו רוחות ומשרתיו אש לוהט”- על מנת שיוכל להמשיך בבריאה הרוחנית בעזרת האותיות ולפתח ולעצב את הבריאה הגשמית בעזרת האש. כמובן ששימושו (של האדם) בהן מוגבל ואין הוא כאלוהים, היכול לברוא יקום. אך האדם יכול לעצב חיים וזאת על ידי מתן ושינוי שמות לאנשים, למקומות, לחפצים ולכל תופעה ומעשה. המשך הבריאה הרוחנית נעשה רק על ידי בני האדם ולכן ניתן לכל אחד שם אשר בעזרתו יוכלו לסייע בהמשך הבריאה הרוחנית. באותיות גם ניתן המידע שעובר מאדם לאדם והמסייע להמשך הבריאה. לכן מן הראוי כי כל המשתמש באותיות- בין אם על ידי הגה או כתב- שיכבד אותן ויזהר בכבודן וכוחן. שימוש באותיות נושא בחובו אחריות כבדה ויש להשתמש בהן בחכמה בעשיית שמות, מילים ומשפטים.
מקור ע”ב השמות –המקובל כיום- הוא מהתורה וספר איוב. חכמי הזוהר עוסקים בו לרוב וגם מפרשי ספר היצירה. קיים חומר נוסף בנושא שמקורו בספר רזיאל המלאך אשר לפי המסורת ניתן לאדם הראשון. אך זהו ספר בעיתי במקצת מאחר ויש בו אזכורים לספר הזוהר, היצירה והתורה אשר יצאו שנים רבות מאד אחריו. הסיבה לכך היא כי לספר המקורי נוספו חיבורים מאוחרים יותר אשר צורפו לספר המקורי. יש שם לפחות שלושה ביאורים לע”ב השמות והם שונים אחד מהשני וכולם סתומים ולא מעשיים באותה מידה. כל הבקיא יכול לראות כי כל פירושי השמות לא שייכים לספר המקורי כלל וכלל. מסיבה זו יש – לדעתי- ולדעת נוספים, לבחון באופן מדוקדק אם ואיך להתייחס לפירושי השמות האלו.

מקור ע”ב השמות. ספר התורה (שירת הים) או איוב ?

ידוע על שני מקורות מובילים לשמות הללו. הראשון, אשר בו משתמשים חלק גדול מהמפרשים, משייך את מקור השמות לשירת הים והשני לספר איוב.

שירת הים.

כשיצאו בני ישראל ממצרים, נרדפו על ידי חיל פרעה. כשהגיעו לחוף ים סוף הורה אלוהים למשה להטות ידו על הים ונוצרה דרך אשר הלכו בה בני ישראל, כשהים חומה מימינם ושמאלם וכשנכנס חיל פרעה לאותה הדרך כיסה אותם אלוהים בגלי הים וכל צבא פרעה טבע עד האחרון שבהם. לאחר שכל בני ישראל עלו לחוף מבטחים וראו את אשר עשה אלוהים לחיל פרעה, שרו את השירה המפורסמת הנקראת “שירת הים” שמות טו א-יט..
ברור כי אירוע כזה אשר אין לו אח ורע הותיר רושם עז ביותר על כל חכמי ישראל לדורותיהם. זה נס ברמה של בריאת עולם בו מופעלים הכוחות הקוסמיים החזקים ביותר.
אמנם, היו עוד ניסים מסוג זה כמו המבול, הוצאת המים מהסלע והאדמה שפערה פיה ובלעה את קורח ועדתו וכמובן הרס סדום ועמורה. כל אלו ניסים שהיו קשורים בהשפעה גשמית על האדם. אך ברור כי נס חצית ים סוף הוא הגדול והמרשים מכולם ולו רק מהסיבה שהיא השפיע ישירות על כל העם בו זמנית והוביל את בני ישראל לחירות בארצם המובטחת.
ישבו חכמי הזהר וניסו להבין איך נוצר נס זה. לכאורה התשובה פשוטה. אלוהים עשה את המעשה. אולם חכמים אלו שלא מקבלים דברים כפשוטם חקרו את האירוע והגיעו למסקנה כי בשירת הים טמון פתרון הסוד. נתחו את שירת הים לפי תורת הקבלה אשר ניסתה למצוא את שילוב האותיות שהביא ליצירת הכוח הקוסמי שגרם לאירוע כמו חצית ים סוף. לאחר תהליך ממושך ומורכב יצרו שבעים ושתים קבוצות בנות שלוש אותיות כל אחת. לטענתם בשמות אלו הפעיל אלוהים את כל כוחות הבריאה למען בני ישראל. מטרתם הייתה ללמד את בני ישראל את סוד האותיות על מנת שיוכלו להשתמש בהם לתועלתם ולנהוג בדרכי אלוהים. לטענתם יש לקרוא אותן מתוך כוונה ועל ידי כך ירכשו את אותו כוח של אלוהים. פירוש זה, לעניות דעתי, אינו נכון וזה בהמעטה. לפעמים יש לקבל דברים כפשוטם ונס ברמה כזאת נעשה על ידי אלוהים ואין להרהר בו ולנסות למצוא את סודותיו. חיפוש כזה, לכאורה, נראה כאילו מטיל ספק בכוחו של האלוהים אשר –לדעת המפרשים – נדרש לברוא כלים להשגת רצונותיו (בעוד שיכול למעשה להשיגם בכוח רצונו בלבד). או לחילופין שעלול (על ידי גילוי הסוד) לגרום לאדם ח”ו לרצות להדמות לאלוהים (מעשה מגדל בבל). יתר על כן, מאחר והבריאה הגשמית נסתיימה הרי ברור שאין צורך לאדם כוחות אלו אשר מלכתחילה לא יעשה בהם שימוש. במידה ואלוהים ייתן לאדם כוחות בריאה (אלוהים לא נותן לאדם דבר אלא אם יש צורך בו ותכלית), זו תהיה מעין הודאה שהבריאה הגשמית לא נסתיימה וזו כפירה בעיקר ושטות מכל בחינה. מה גם שלא ברור הקשר בין הודיה על מעשה גשמי שמביא גילוי כלים לסיוע רוחני כפי שמשייכים ל ע”ב השמות (נגד עין הרע החלמה עושר וכו…). בנוסף, סודות ניתנים על ידי האלוהים בעצמו ולא בניתוח טקסט של בני אדם ואפילו שיהיו בהשראה אלוקית. שירת הים חוברה על ידי בני אדם כהודיה לנס והם לא דיברי אלוהים (כמו השיחה בין אלוהים לאיוב). גרסות אלו גם מתנגשות עם הגדרת האלוהים ביהדות. לאלוהים אין צורה מהות ותוכן הוא בלתי נראה וכל יכול ונמצא בכל מקום ועם כל אחד. הוא מקור הכול וסיבת הכול. אין אדם היודע את כל כוחותיו ומהותם. בנוסף, למרות שהאדם נוצר בצלם ובדמות הרי ברור שהכוונה שהאדם נוצר לפי דמות וצלם רצונו של האלוהים ולא

קיבל תכונות, כוחות וצורות אלוהיות של ממש (אשר אין איש יודע מהן). הכוונה ללמוד את כוחו הגשמי של השם ולהשתמש בו או לכוון אותו הנו מעשה מגדל בבל. בנוסף וכפי שנאמר, האותיות ניתנו לאדם להמשך הבריאה הרוחנית ולא הגשמית ויש להשתמש בהן רק לצרכי שמות והעברת ידע. לא יתכן כי הקב”ה ייתן כוח שאינו מתאים למטרת השימוש בו (בריאה רוחנית) ולכן אסור לבני האדם. במאמר אחרון לגרסה זו אציין כי נאמר שמשה ובני ישראל שרו את שירת הים לאחר שצלחו אותו. מאחר ובתורה אין מקריות, ומאחר והבריאה הגשמית כבר נסתיימה. ומאחר ושלמי תודה, כפי שהיו מקובלים בעת ההיא, היו של זבחים ועולות, והתורה, כנראה, רוצה שנבין, הבן היטב, כי שירת הים היא תודה רוחנית ששום דבר גשמי בין במישרין ובין בעקיפין לא מעורב בה, וכי לא יימסר כוח גשמי אלוהי, ואפילו ברמז, לבני האדם אלא אם אלוהים יתן את הכח בעצמו ובדרך ישירה. לכן שירת הים היא הודיה נקייה וטהורה והכוח שהופעל היה כוח השם על ידי השם ללא שום כלים אלא רצונו של האלוהים בלבד. ניסיון למצוא בה גילוי סודות של כוחות שממילא לא יכולים להינתן לבני אנוש לא יעמוד בשום מבחן. וכל הרוצה למצוא העומד מאחרי שירת הים מוטב שיחפש נתיבים אחרים.
מתיאוריה זו של שירת הים יצאה גרסה נוספת לפיה השמות הם חלק משמו המלא של האל ולכל חלק שם כזה יש יעוד וכוח משלו. הם מסייעים בפרנסה נגד עין רעה והחלמה וכדומה. צירוף כל השמות (72) הם שמו של האל. לעניות דעתי זו גרסה הנוגדת את היהדות ואין לה שום תמיכה בקבלה היהודית האמיתית, גם אם נסמכים על גדולים וחכמים (אשר כדרכם של בני אנוש, גם הם יכולים לטעות).
אלוהים יצר את האותיות ככלים, על מנת שיצרו את היקום והאדם ועל מנת שהאדם-בעזרתן-ימשיך בבריאה הרוחנית. לא יתכן שלאלוהים עצמו יש שם או הגדרת מהות המורכבת מאותיות. הבורא לא יכול להיות מורכב או מוגדר בכלים שהוא יצר. אלוהים לא יכול להיות גם מוגבל (על ידי זה שנותנים לו שם), כי זה נוגד את האלוהות שאין בה סוף והשגה. עצם מתן או ניסיון לתת שם לאלוהים הוא, מבחינה יהודית, כפירה ועבודת אלילים.

פרשת איוב.

פרשה אחרת ושונה לחלוטין, ללא עוצמה גשמית אך הבולטת ברוחניותה היא פרשת איוב. זה מביא לגרסה השנייה של ע”ב השמות, אשר אני, אישית, מקבל אותה ואשר מצטיירת כהסבר ההולם מהבחינה הקבלית ומכל בחינה הגיונית אחרת.
בכל הכתובים בתורה ובספרים האחרים קיימים תיאורי מעשים ועונשם או גמולם. למעשה התנ”ך עשיר בסיפורים כאלו המביאים לנו מידע היסטורי ושל כללי התנהגות נאותים ורצויים, על ידי תיאור המעשים ותגובת אלוהים כלפיהם. בבחינת, כזה ראה ועשה או אל תעשה.
רק סיפור אחד חורג וניצב בודד במיוחדותו. זה סיפורו של איוב. ספר איוב הוא ספר על ה צדיקות הטהורה.
הסיפור, למעשה, פשוט ומדהים כאחד. אלוהים והשטן התווכחו האם איוב, שהיה איש תם ישר ועשיר, באמת צדיק ואוהב את האלוהים, או שרק עושרו גורם לו לאהוב כזה. כדי לבדוק עד כמה איוב איש אמת, הסכים אלוהים, כי השטן יגרום לו לכל אסון אפשרי כולל מות כל בני משפחתו. אבדן רכושו ופגיעה בבריאותו, אך בתנאי אחד לפיו יש לחוס על חייו של איוב עצמו. לא אכנס לויכוח על עצם המעשה מצד האלוהים שלכאורה מוכן להקריב חיי אדם לצרכי בדיקת אדם אחר. למעשה זה יש תשובה טובה אך לא כאן המקום לתיתה. ספר איוב הוא למעשה דו שיח או ויכוח בין איוב לבין עצמו ולבין חבריו וגם בינו לבין אלוהים. בסופו של דבר איוב לא מאבד את אמונתו באלוהים, לא מוותר על צדיקותו ולא מקלל את האל והשטן נכשל. אלוהים מחזיר לו רכוש כפול ומכופל והוא מקים משפחה חדשה לתפארת ומת זקן ושבע ימים. למעשה איוב הוכיח שהוא צדיק אמיתי ואמונתו חזקה ועומדת עצמאית בזכות עצמה ולא בכות עושר או מצב גשמי כזה או אחר. בספר איוב שואל האלוהים את איוב (מפרק לח’ עד מ’ ועד בכלל) שבעים ושתים שאלות אשר ניתוחם מציג שבעים ושנים סוגי צדיקים, שהם כוחות צדק אבסולוטיים, המחולקים לשלושים ושישה זכרים ושלושים ושש נקבות. פירוט עמוק יותר והמסביר בדיוק רב איך ניתן להגיע לחלוקה של הצדיקים והצדיקות ניתן לראות בספרו של הקבל הברק נגבי “ספר הספירות” אשר סופר את כל המילים העבריות בגימטריה קטנה כאשר כל מילה שייכת לאחד מארבע פנים – פנים אחור ימין ושמאל. יחד 9 כפול 4 שווה 36 ויש עוד טבלה של 36 נקבות מאחר בלשון הקודש לשון נקבה הגימטריה שלה שונה לחלוטין. יחד 36 זכרים ועוד 36 נקבות שהם 72 אב טיפוסים. הביטוי ל”ו צדיקים נגזר מחלוקה זו. והכוונה שיש ל”ו סוגי צדיקים ול”ו סוגי צדיקות (נקבות). פירוש הביטוי ל”ו צדיקים וצדיקות (זכרים ונקבות) הוא שיש שבעים ושנים סוגי צדיקים. בכל סוג (קוד) של צדיק ישנה מערכת של ניצוצות (רצונות). בכל ע”ב הסוגים ביחד נמצאים רפ”ח ניצוצות (72 סוגים שלכל אחד 4 כיוונים). כל הסוגים יכולים להיות, ביחד, רק אצל הקב”ה ולא אצל אדם יחיד. אלו הם הסוגים שחילק האלוהים לבני האדם. בניתוח שמו והולדתו, על פי עדותו לתאריך, של כל אדם – על ידי מומחה – ניתן לראות לאיזה סוג (קוד) צדיקות שייך כל אחד וכך יוכל האדם לדעת מהותו. האמינות לגירסה זו היא כי כאן מדובר בדברי אלוהים ולא בשירה שחוברה לכבודו.
ביודענו את תפקיד האותיות כהמשך הבריאה הרוחנית. וביודענו את משמעות האותיות בשמו של האדם, ברור כי התיאוריה לפיה ע”ב השמות הם קודים של סוגי צדיקים, אשר תפקידם, בין היתר, לסייע בבריאה הרוחנית, היא התורה הנכונה והמתאימה ביותר והמשתלבת במאת האחוזים עם תורת הקבלה היהודית.

סיכום.

כל תיאור של ע”ב השמות כחלק של האלוהים בין אם במהות או בין אם ככוח היכול לבנות או להרוס או להגן או לסייע הוא חוטא ומחטיא ויש בו משום עבירה על האסור ועבודת אלילים. גם בספר הזוהר וגם בתיקוני הזוהר נאמר כי אל לו לאדם לנסות ולכנס את האלוהים לכדי דמות, תמונה, או צורה וחומר כלשהם. מי שאומר כי שם כלשהו מבטא חלק מהאל או מכוחו – האחראי או המסייע בנושא מסוים כמו בריאות או פרנסה – כמוהו כיוצר פסל ומסכה אשר יש בהם יד, רגל, אצבע ופנים שלכל אחד מטרה ושימוש משל עצמו. אלוהים –לפי הקבלה והיהדות- הוא בלתי ניתן להגדרה וחלוקה. יש בו הכול והוא נמצא בכל זמן ובכל מקום. אין בו מהות ואין בו תוכן אין בו צורה ואין בו תפישה. הוא אפס והוא אין סוף (ראשית ואחרית). כשם שאלוהים עשה ניסים לעזור לעמו כך הוא נותן ידע מכל סוג. את הידע הוא נותן ישירות בדבריו ומעשיו ובעיקר אם מדובר במידע כל כך משמעותי וחשוב, כמעט ברמה של עשר הדברות ולא דרך טקסטים של אחרים. גם שירת הים, שנאמרה אחרי חצית ים סוף, אין להתייחס אליה כתיאור כוחותיו של האל אלא כשלמי תודה רוחנית בלבד. בנוסף, ישנם הטוענים כי זה מן צירוף אותיות המביא סיוע. זו טענה שנראית הגיונית. אך כדי לסייע, על כל קמע או כלי סיוע רוחני לכלול לפחות שלושה אלמנטים. למי הפניה, נושא העזרה והערת הניצוצות. נראה לי כי שלוש אותיות אינן מסוגלות לבצע את שלושת המטלות האלו בבחינת “תפסת מרובה לא תפסת”. או “אין המעט מכיל את המרובה”. הגרסה השנייה המשייכת את ע”ב השמות לאנשים היא הנכונה וההגיונית ולא עוברת על שום איסור והיא הנותנת תמונה מדויקת. האותיות נמסרו לנו ככלי לבריאה רוחנית והתפתחות אישית בלבד. כשם שיש לכל אדם שם האומר מיהו ולכל נפש חיה יש שם, כך הגיוני כי לכל סוג צדיק וצדיקה יהיה שם (קוד) גם כן. לכן על כל המשתמש בשמות הללו להבין במה דברים אמורים ומה מהות השם (הקוד) הזה. כל מי שמשתמש ללא ידע והבנה עלול לגרום לעצמו ולאחרים נזק רב מאד. מאחר ויתכן ששם המתאר צדיקה יהיה בשימוש על ידי זכר, ואפילו אם איתרע מזלו של זכר להשתמש בשם של צדיק זכר הרי שרב הסיכויים שהוא ישתמש בשם שאינו ממהותו. במילים פשוטות אומר כי אין להשתמש בע”ב שמות לכל מטרה שהיא כי הנזק יהיה תמיד רב מן התועלת. אותיות בראו את היקום וניתנו לנו על ידי הקב”ה על מנת שנשתמש בהן בחן, חסד, רחמים, זהירות וחכמה. שימוש לא ראוי יביא רק נזק לנו ולכל הסובב אותנו.
צדיק מושלם הוא אדם שהתגבר על כל דיני האבות וסיים את כל השיעורים והתיקונים והגיע למצב של “גמר תיקון” דהיינו השתוות עם מחשבת הבורא. עליו נאמר “צדיק גוזר והקב”ה מקיים”.

כתב
דן רווה

כתוב/כתבי תגובה

0

Your Cart